פרשת אחרי מות קדושים.

 

למעשה מרכזה של הפרשה עוסק בנושא הכפרה, על חטאים ועוונות,של היחיד ושל העם.

 

לאחר מותם של שני בני אהרון, מצווה משה את אהרן שלא להקריב קורבנות מחוץ למשכן, ומצווה על מצוות כיסוי הדם כאשר שוחטים בעל חיים.

 

בפרשה יש הלכות רבות, אשר רובן בעניינים שבין אדם לחברו, וחלקן בהלכות שבין אדם למקום, אולם התורה הקדימה לומר קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, ובכך באה בעצם לכלול וללמד, שלא רק על עניינים שבין אדם למקום חל ענין הקדושה, אלא גם בעניינים שבין אדם לחברו, ושלהיות קדוש באמת, צריכים לנקוט זהירות גדולה בענייני 'בין אדם לחברו', ואין די בכך שאדם פרוש מהמון העם ודבוק באלוקים.

  

נקודות  התייחסותי  מהפרשה, מלכתחילה  אבהיר, אינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה ומשתמש בה.

 

נקודה מרכזית של הפרשה טמונה בפסוק כ"א בפרק י"ח ".וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה."פסוק זה מבהיר לנו שקורבנות אדם בכלל וילדים בפרט אינה דרכנו, לא יעלה על הדעת של אף אחד, לחזור להקריב קורבנות אדם. ממש כמו שאברהם ויצחק מעבירים לנו מורשת חשובה: "אל תשלח ידך אל הנער" לא מקריבים ילדים על המוקד. התרבות שלנו מקדשת את ערך החיים.

 

כתוב בפרשתנו:"וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה" (י"ז , ט"ו), נשים לב שלא נאמר, "וכל איש אשר יאכל נבלה", אלא"וכל נפש אשר תאכל", יש בכך ללמדנו שכאשר אדם אוכל חלילה  נבלות וטרפות. לא רק  גופו מתמלא מהן; אלא  גם נפשו!.

 

מאכלים  אסורים  מטמטמים ומטמאים  את האדם כולו-  את גופו ו גם את נפשו.

 

בין ציווי הפרשה, המפרטים את הדרך שבה על האדם לצעוד בה ,נמנה הציווי הבא:"לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'" (י"ט, י"ד) "עיוור" הוא אדם הנתון במצוקה, הזקוק לעצה טובה שתאיר לו פתרון לבעייתו "סומא בדבר".

 

אם אתה מטעה אותו בשעה שהוא סומךעליך בגלל אינטרס אישי וכדו', יהיה בעיניך מעשה זה בדיוק כאדם המניח אבן לפני עיוור ממש העובר ברחוב. אמת מידה זו לקביעת המושג "עיוורון" פותחת שערי הבנה חדשים, בעזרתה סרקו חז"ל ודלו עשרות סוגים של "עיוורון", וחשפו נקודות תורפה רבות בהתנהגותנו האנושית.

 

כיוון שאין ביכולתנו לדעת אם השיא אותנו אדם עצה הוגנת, או השיא אותנו עצה הנגועה באינטרס אישי התואמת את תאוות לבו, מזהירה התורה:"וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ" המכיר מחשבותיך, "כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלוהיך" (רש"י). וירא לעשות מעשים שאינם ראויים.

 

בספר הזוהר ישנה אמירה שאומרת שכמו שאסור לדבר רע, אם אתה יכול לדבר טוב ולא אומר אותו בפועל, אתה מונע אמירת הטוב ממי שצריך לשמוע את המחמאה הזו, וזו גם עבירה, חטא בפני עצמו, קיבלנו את יכולת הדיבור בטח לא כדי לקלקל את העולם, אבל גם לא כדי לשתוק. קיבלנו כדי לתקן ולהוסיף חיוביות.

 

כיום אנו מצויים בזמנים קשים, חיינו שזורים בהרבה עצב בלשון המעטה, על דם חללינו הלוחמים והלוחמות לשמור על המולדת, על חיי תושביה.

 

שם הפרשה"אחרי מות קדושים" משתלב בכל המעברים הללו בין העליות והירידות במפלס העצב, ובעיקר שנקווה שלא יומתו החטופים שבידי חלאות החמאס.

 

נאחל לכולנו ימים טובים יותר של חירות אמיתית, ימים שבהם נזכה לראות את שחרורם של כל החטופים/ות.