מסרון מפרשת פנחס

 

פתח  אוהל מועד"(כז,ב)   לאביהן, לא  היו בנים זכרים בחטאו מת. הן חששו כי לפי דיני הירושה דאז נחלת אביהן לא תישאר  כחלק מנחלת שבטן(מנשה). משה פנה לבורא העולם שאישר את בקשתם ואף קבע את דיני הירושה: כאשר לאדם אין בנים, ירושתו תעבור לבנותיו; אם גם בנות לא היו לו, הירושה תעבור לאחיו; אם אין לו אחים, הירושה תעבור לאביו, לדודיו, ואם אין לו גם דודים הירושה תעבור לקרובי המשפחה האחרים.

 

ה' מזכיר  למשה שלא יוכל להיכנס לארץ ואומר לו לעלות על ההר לראות אותה מרחוק. משה מוטרד מי ימשיך להנהיג את העם? וה' מכריז  על יהושע בן נון לממשיכו ומשה  ממנה  אותו. -בהמשך הפרשה- מפורטים הקורבנות שצריך להקריב מדי יום ובמועדי השנה וכל חג ומועד וקורבנותיו: יום שחרית ומנחה, מוספי השבת ומוספי ראש חודש, קורבנות הפסח, חג הביכורים, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ויום שמיני עצרת החותם את חג הסוכות..

 

נקודות התייחסותי מהפרשה. יצויין, אינני  מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה ומשתמש בה.

 

הפרשה  מציגה את ההתנהלות של  חילופי  הדורות  שקרו את ישראל במדבר, טרם  כניסתם ארצה. כמורשת של מעשיהם  לדורות  הבאים ולזיכרון

 

הדורות. :

*המעשה הפזיז של פנחס  הוכיח את   אופיו, כנ"ל- חיסול נשיא  זנאי, בכך תוגמל בצו האל "הנני נותן לו.... ברית כהונה  לעולם"((שם כה,יב-יג)

 

**בנות צלפחד בהצלחתם  כנ"ל ,יוצרות תקדים  מחייב לכל הדורות" והייתה לבני ישראל לחוקת משפט"( שם כז,יא)למעשה זה  אקט, פסק הלכה עד ימינו.

 

קבעו שמעמדה של האישה לא רק להיות יורשת חוקית שהעלה את יוקרתה, גם הוכחת יהדותו של אדם נקבעת על פי אמו בלבד.

 

פרשת בנות צלפחד, אומצה על ידי החותרות והחותרים לשוויון בין המינים. הנה קמות הנשים האמיצות הללו, נאבקות כנגד חוקי הירושה המפלים בין גברים לנשים. נאבקות, וזוכות. 

 

יש האומרים לפי התבוננות בדברי בנות צלפחד שהמאבק לא היה על זכות הבת לרשת, אלא על שם האב.השם הוא ישות חצי מופשטת, הוא מהווה אידיאה מכוונת ומגדלור אליה מכוונים את ספינת החיים. 

 

הפסיכולוג הצרפתי ז'אק לאקן, עסק ב'שמות האב'. הוא התבונן בכתבי הקודש, והבחין בעיסוק האינטנסיבי בשמות. הוא התמקד בשמותיו של ריבונו של עולם. בהתגלות השיא למשה, מורה ריבונו של עולם כי לאבות הוא נגלה ב'אל שדי', ואילו אליו הוא מתגלה בשם הוויה. לאקן רואה חשיבות בכך שלריבונו של עולם יש שמות רבים. השם אינו מהודק למסומן, הוא מהווה כוח מניע לקורא בו. כיוון שיש צורך בהנעות שונות ומגוונות, יש שמות שונים.

בנות צלופחד רוצות להעמיד את שמו של אבא במלאות, שלא ייגרע ממנו. הנחלה היא אמצעי למטרה, התכלית היא השם. אבא צלופחד מת, אך את שמו אפשר ראוי וצריך להעמיד. 

 

המשוררת רחל, חוותה לעומק את שמה. הוא חיבר אותה לרחל המקראית:

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר

וְהָעִיר – זָרָה,

כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ

לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;

וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז

בְּבִטְחָה כָּזֹאת,

כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת

מִנִי אָז, מִנִּי אָז!

את כל הטרגיות של חייה היא כללה בהתדמות לרחל:

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –

קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי

וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.

נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.

מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,

לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

ומתוך שמה שלה, היא חוצבת את שמו של הבן - לו היה לה. בקביעת  היורש  של  משה, שלא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, נקבע יהושע  כנ"ל;  העובדה שלמשה לא היה יורש רשמי,לא יורש ביולוגי ,יצרה

 

את הגישה של תורתנו   תורת ה' , במקרה דנן באמצעות משה היא העיקר ולא משפחתו ( לא , בניו גרשום ואליעזר).

 

על מנהיג להנהיג את עמו, כרועה אשר רועה את  צאנו, ולא חלילה  להתנשא  על עדתו ,עמו. ובימינו  בתקופתנו,  לא להניח לאיש/שה  לשהות  בקרבת  יתר , בנושאי  המדינה נושאיהאומה אם בכלל.