מסרון מפרשת עקב

 

נשאלת השאלה : לכאורה היה צריך לומר ´אם תִּשְׁמְעוּן´, ככתוב במקום אחר: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ;" (ויקרא, כ"ו, ג') והסביר זאת רש"י, שהדבר בא לרמז שראוי להיות זהיר במצווה קלה כחמורה. ובא הכתוב ואומר, שכל שפע הטוב המובטח בפסוקים הבאים, יגיע לעם ישראל רק אם יקפידו לקיים גם את המצוות הקלות שאדם דש בעקביו!

 

הפרשה כולה היא המשך דבריו של משה, המשלב בין דברי תוכחה, איזכור החטאים שביצעו  בני ישראל במדבר, דברי עידוד לקראת הכניסה לארץ המובטחת ותיאור מרנין לב על אופייה המיוחד של הארץ. את דבריו הוא פותח ,כי כאשר בני-ישראל יקיימו את מצוות האלוקים, הם יבורכו בכל טוב: בנים, יבול מבורך, צאן ובקר ובריאות.

 

משה מחזק את העם, ואומר להם שלא יפחדו מכיבוש הארץ והאומות שנמצאות בה:"לא תירא מהם." (דברים ז, יח).

 

הפרשה מסיימת בתוכחות לעם ,עליהם לדעת כי על ידי שמירת המצות הם יזכו לרשת אותה הארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש, וכן יזכו לברכות נוספות ,אך אם ילכו אחר עבודה זרה, דבר זה יביא להם עונשים כבדים.

 

נקודות התייחסותי מהפרשה, יצויין, אינני מייצג את הפרשנות המסורתית ,מאידך אנוכי מכבדה  ומשתמש בה.

 

פרשת עקב "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" דיסוציאציה אל מול בוחן מציאות בשבירת הלוחות פרשת עקב,"וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"מהווה דיסוציאציה אל מול בוחן מציאות בשבירת הלוחות.

 

ארון הספרים היהודי הוא אוקיינוס של פרשנויות ראשונים ואחרונים, שנוכחים לאורך כל הדורות. אנו מאמינים שתורה שבעל פה ניתנה מסיני, אך באותה נשימה אנו נהנים לבחון את מאפייני תקופתו, הווית חייו של הפרשן. שכן, גם הפרשן ופירושו, הם תבנית נוף ילדותו ,גידולו וחייו. אנו נפעמים אל מול מחלוקות בין הפרשנים לדורותיהם, בזיקה לאותו טקסט בתנ"ך. שכן, אין בית מדרש שאין בו חידוש או מחלוקת.

 

תרשים הזרימה של האירועים משה עולה להר ושוהה שם 40 יום ולילה -"בַּעֲלֹתִי הָהָרָה...וָאֵשֵׁב בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה משה בסימפטום של דיסוציאציה - ניתוק מהעם ומהמציאות, כאשר למטה בתחתית ההר מתרחשת דרמה בדמות עגל הזהב.

 

ד' מצווה את משה לרדת מההר למטה "וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה". משה בסימפטום של בוחן מציאות.

 

3.משה בבוחן מציאות, יורד ומתחבר למציאות העגומה שממנה היה קודם בהרבדיסוציאציה "וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר ....וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי... וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה".

 

משה משליך הלוחות ומשברם "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם ". זאת התוצאה של סימפטום הדיסוציאציה בה היה משה נתון על ההר גבוה.

 

משה עולה שוב להר עם הלוחות השניים ,אותם עשה למטה בקרקע המציאות בחיבור עם העם "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ד' אֵלַי,פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים,וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה". משה בסימפטום של בוחן מציאות, כשהוא עולה בשנית להר.

 

6.משה יורד מההר עם הלוחות השניים השלמים ומניחם בתוך הארון אותו בנה.

 

התוצאה הסופית היא הלוחות הראשונים השבורים המייצגים את סימפטום הדיסוציאציה, מונחים ביחד בארון עם הלוחות השניים השלמים, המייצגים אתסימפטום בוחן המציאות.

 

כך למדנו :"לוחות שבורים מונחים בארון, בצד לוחות שלמים" ( ברכות, ח', ב' ).

 

אך כאן עולה שאלה מעניינת ומרתקת בהקשר לנושא דיוננו: האם הלוחות נשברו כתוצאה מפעולת השלכתן היזומה על ידי משה, או שהלוחות נשברו כיון שנשמטומידיו של משה ?.

 

שאלה זאת איננה שאלה טכנית, אלא היא מהותית למאבק התיאולוגי הנטוש לאורך דורות בין היהדות לנצרות.

 

דומה שמשה בנאומו בפרשתנו על האירוע המכונן של שבירת לוחות הברית כתוצאה מחטא העגל, מכוון בראיה עתידית להיבט התיאולוגי פוליטי, במערכת היחסים שבין היהדות לנצרות, שידעה עליות ומורדות בציר הזמן. מערכת יחסים זאת, פשטה ולבשה צורות שונות במהלך דברי ימי ההיסטוריה, מאז ימי חורבן בית שני והמרד הגדול, הראשון והשני במאות ה1-2, באמירה הידועה של רבי שמעון בר יוחאי:

" בידוע שעשו שונא ליעקב" ובהמשך במאות ה15- 11, כאשר הנוצרים פיתחו את "תיאוריית החילוף והגינוי" שאומרת כי הברית של הקב"ה עם העם היהודי הוחלפהבברית החדשה עם הכנסייה ושהיהודים היו אחראים להרג ישו וצליבתו.

 

תיאוריה זו גרמה לשנאה, אנטישמיות רדיפות ופוגרומים כנגד היהודים מצד הכנסייה הנוצרית, במשך יותר מ 1500 שנה. תיאוריה תיאולוגית פוליטית זאת , גרמה לשפיכות דמים נוראית לאורך ההיסטוריה, תיאוריה זו גם גרמה לראשי הכנסייה הנוצרית לקבל את תוכנית הפתרון הסופי של הנאצים.

 

רק לאחר השואה החל משנת 1950 החלה הכנסייה לערוך חשבון נפש ובשנת 1965 במועצת הוותיקן השנייה, הכנסייה הקתולית אימצה באופן רשמי את התיאוריה התיאולוגית החדשה בדמותו של מסמך שנקרא "הנוסטרה אטאטה" "בזמננו" שדחה את "תיאורית החילוף והגינוי" וגינתה כל גילויי אנטישמיות. הם דחו הרעיון הקודם שהיהודים הם האחראים על מותו וצליבתו של ישו ועיגנו את הברית בין אלוקים לבין העם היהודי :"היהודים יישארו יקרים ביותר לאלוקים".

 

התפתחות נוספת הייתה שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר בבית הכנסת הגדול ברומא בשנת 1986 הוותיקן הכיר במדינת ישראל בשנת 1994 וכונן יחסים דיפלומטיים איתה. בשנת 2000 ביקר יוחנן פאולוס השני בישראל ביקר ביד ושם, נפגש עם הרבנים הראשיים והתפלל בכותל המערבי ונשא תפילה "אלוהי אבותינו, אתה בחרת באברהם ובזרעו להביא את שמך אל העמים. אנו נעצבים עמוקות על התנהגותם של אלה שלאורך ההיסטוריה גרמו סבל לילדיך אלה ומבקשים את מחילתך. ברצוננו להתחייב לאחווה אמיתית עם העם של הברית".

 

גם האפיפיור הנוכחי פרנציסקוס, ראש הכנסייה המונה 1.2 מיליארד בני אדם, עם מינויו לתפקידו אמר: " לא יכול להיות נוצרי אנטישמי".

 

בפרשה  נאמר" כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' יחיה אדם"(דברים, ח', 3) "לכאורה המילה "לבדו" מיותרת, היות והמסר הוא שחיינו תלויים בדבר ה', לכאורה אפשר גם בלא המילה, לבדו. נשאלת השאלה מדוע נוספה מילה זו? אפרש פסוק זה כדלהלן" לא על הלחם לבדו יחיה" .

 

אל לו לאדם לחיות רק למען הלחם לבדו, אלא יחיה חיים משמעותיים דהיינו ערכיים ורוחניים, חיים שראוי לו לבן תמותה  לחיות. לדוגמא מן הראוי לתת מלחמך לדל, אז נימצא טוב וחיים באכילתו.

 

הפסוק "ואכלת את העמים" פסוק חשוב שלא כמו בעברית היומיומית של ימינו שבה לביטוי " ואכלת אותה" משמעותו: הפסד, במקרא משמעותו ניצחון, דהיינו במקרה  דנן, הכוונה תשמידם השמדה טוטאלית.

 

משה אומר: “והיה עקב תשמעון”. השמיעה היא מעשה רוחני במהותו. לשמוע לאלוהים משמעו להיות פתוח לאלוהים. כך גם במנהיגות, ובעצם בכל היחסים הבין אישיים לצורותיהם. לפעמים, המתנה הגדולה ביותר שבידינו לתת למישהו היא להקשיב לו.

 

מדוע בחר ה’ דווקא אדם שקשה לו לדבר כמנהיג לעם ישראל, בהתגלות בסנה, כאשר הטיל הקב”ה על משה את עול המנהיגות, ענה משה: “לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל, גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לשוֹן "לא איש דבריםאָנֹכִי”: ה' בחר דווקא אדם שקשה לו לדבר כמנהיג לעם ישראל, אך חשוב שיודע להקשיב : ברכת המזון וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ” (ספר דברים, פרק ח', פסוק י').

 

כיום קטעים ומשפטים נוספים, עם שינויים קלים בין קטע לקטע, נוספים בימים מיוחדים כגון: שבת, ראש חודש וחגים היא לא רק תודה לה' על כך שהוא מספק לנו את צרכינו הבסיסיים; היא חלק בלת נפרד מחיינו כיהודים. אמירתה או שירתה של ברכת המזון מקשרת אותנו לאלפי שנות חיי העם היהודי.