הצגת פרשת וישב וחשיבותה

 

נקודות התייחסותי מהפרשה. יצוין שאינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה ומשתמש בה.

 

 

הפרשה מתחילה ( פרק ל"ז, א) "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען.) ובהמשך (פרק לז,ג) :וישראל אהב את יוסף מכל  בניו  כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים.

 

נשאלת השאלה, מתי ולמה נאמר י'עקב' ואחרי כן 'ישראל'? השם יעקב מיוחס אל תקופה קדומה יחסית של חייו כשיעקב, מי שאהב את רחל נקרא יעקב ומי שאהב את בניה  נקרא  ישראל. מה שחשוב במיוחד זה העתיד ולא העבר . הצוואה שהשאירו ונשארה לנו ,לדורות איננה אהבת יעקב, אלא אהבת ישראל.

 

 

האמירה "הקונה  עבד עברי  קונה אדון לעצמו"(כמפורט בפרשת ראה) ,מקבלת משמעות יתר בפרשתנו. הסוחרים שקנו את יוסף ומכרו אותו, לא הכירו אמירה זו ולא יכלו להעלות על דעתם כי העבד הזה ישנה פני עולם.

 

 

בהיות יוסף יפה תואר ויפה מראה, נשאה אשת פוטיפר את עיניה אליו  ותבעה ממנו "שכבה עמי"(לט ,יב), יוסף סירב, הוא הסביר לה שמדובר בחטא כפול, הן לאדוניו שבוטח בו ומאמין לו, והן לאלוהיו.    הסיפור מבקש להדגיש את תמימותו ואת יושרו של יוסף.

 

יש המדגישים שיוסף  הוא האיש היחידי במקרא שאפשר לומר עליו שלא דבק בו כל רבב גם אם מסתייגים מהתנהגותו כלפי אחיו בצעירותו, אבל זה לא היה חטא, אלא מגרעת ילדותית.

 

יוסף בהיות ילד מגיע לאחיו הגדולים ממנו וסיפר להם שוב ושוב שחלם חלומות שפתרונם הוא שהם ישתחוו לו.

 

הילד הסתובב כאמור בכתונת פסים מיוחדת שקיבל מאביו מבלי להבחין בקנאתם של אחיו הבוגרים. למעשה יוסף החל את חייו כאילו הוא חי בעולם שכולו טוב , אבל המציאות האכזרית  ככנ"ל הוכיחה לו שאי אפשר לחיות כך.

 

נאמר בפרשתנו (לז, ב): "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" מה שגרם , בין יתר  להתנשאותו על אחיו.  ומכירתו לישמעאלים. 

 

השיר על הנער יוסף החולם / יאיר הורביץ
הַנַּעַר יוֹסֵף חָלַם. גַּם בַּיּוֹם
הָיָה חוֹלֵם הַנַּעַר יוֹסֵף.
רַק אֶת הַמָּוֶת הָאוֹרֵב לִצְעָדָיו לֹא חָלַם יוֹסֵף הַנַּעַר.
רַבִּים הִתְיָרְאוּ וְהִשְׁלִיכוּהוּ הַבּוֹר, אֲבָל הַנַּעַר חָלַם
וְחָלַם וְעָלָה כְּלֻלְיָן אֶל גָּבְהֵי הַגַּעְגּוּעִים מִבּוֹרוֹ.
רַק אֶת הָעוֹרֵב הֶחָג מֵעַל רֹאשׁוֹ לֹא חָלַם יוֹסֵף.
בְּמוֹרַד הָרְחוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶחָיו בְּדָם אֶחָד עַל קַו שִׁבְרוֹ.
נְעָרִים עָבְרוּ לְיָדוֹ וּקְרָאוּהוּ מְשֻׁגָּע.
עַל קַו שִׁבְרוֹ שְׁנֵים-עָשָׂר אֶחָיו בְּדָם אֶחָד.
הוּא שָׁקַע יוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּבוֹרוֹ
וְנִמְכַּר לָרוּחַ וְלַזָּרוּת. הַשָּׁמַיִם כִּבּוּ יָרֵחַ מֵעָלָיו כִּמְנוֹרָה
וְגָזְרוּ לוֹ כְּתֹנֶת שְׁחוֹרָה.
הוּא כְּבָר לֹא שָׁר מִגְדָּלִים. הוּא שָׁר לוֹ. הַשָּׁחוֹר קָם עַל מִגְדָּלָיו.
יוֹסֵף הַנַּעַר פָּקַח עֵינָיו וְרָאָה מָוֶת אוֹרֵב
וְעוֹרֵב חָג, אֲבָל הוּא טִפֵּס וְטִפֵּס וְעָלָה כְּלֻלְיָן אֶל גָּבְהֵי הַגַּעְגּוּעִים, הַנַּעַריוֹסֵף הַחוֹלֵם, שֶׁרַבִּים הִתְיָרְאוּ מִפָּנָיו.961)