"אם אתם קוראים את המילים האלה"

 

אני רושם כי אני מבין שהקרב הקטלני שעברנו הוא לא האחרון מי אמור ללמד ילדים בני 23 איך כותבים מכתב כזה? למקרה ויקרה לי משהו, יש לי משהו להגיד אני קצת מפחד אבל אני שלם
 

המכתבים האחרונים של נופלי חרבות ברזל
אוצרים ועורכים: שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן
חדש בהוצאת טוֹבִּי מבית הוצאת קורן־מגיד
חלק מההכנסות נתרמות להנצחת נופלי המלחמה

 

מה כותב אדם במכתב שהוא מקווה שאיש לא יקרא לעולם? מילים אחרונות לא דומות לשום דבר אחר שאדם כותב בחייו. יש בהן שילוב של הומור שחור, בדיחות פנימיות, כנות נוקבת, אהבה חורכת, פחד מוות ואומץ מסנוור. יש בהן דרמה וגם בריחה מדרמטיות, יש בהן בקשת סליחה, הכרת תודה ואפילו הנחיות קונקרטיות ליום שאחרי.

 

דברים שמעזים לומר בפעם הראשונה רק כשזו ההזדמנות האחרונה. הנופלים שמכתביהם האחרונים מתפרסמים בספר - לא הדחיקו.

 

הם העזו להישיר מבט אל המוות בעצמו, אל האפשרות הממשית שלא ישובו, ולכתוב מכתב אחרון. ואם היה להם את האומץ לכתוב, ראוי שיהיה לנו את האומץ לקרוא.
 

"אם אתם קוראים את המילים האלה" הוא פרויקט ספרותי-דוקומנטרי ראשון מסוגו האוצר 49 מכתבים אחרונים של נופלי המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר. רובם לא פורסמו מעולם. זוהי פיסת היסטוריה שנכתבת עכשיו, במילותיהם של לוחמים צעירים שכתבו בדם ליבם פרקים חדשים בסיפור הישראלי.
 

 

בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל נתקלו שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן במילים אחרונות שכתבו לוחמים, והרגישו שאסור לתת למילותיהם להיעלם בשטף האירועים והחדשות. הם הרגישו שהן ראויות לכבוד מסוג אחר, לחיי נצח. "המילים האלה הן אוצר, אז בואי נאצור אותן", ביקש שלמה מרחלי: "ניצור ספר שמאגד את המכתבים האחרונים של נופלי המלחמה הזאת". הם פנו אחת אחת, למאות משפחות הנופלים מתחילת המלחמה ועד לשבעה באוקטובר 24', והזמינו אותן לצרף את מילות יקיריהן לספר.

 

המפגשים והדיאלוגים עם המשפחות היו עוצמתיים ומרגשים, וסימנו את תחילתו של קשר ארוך וחזק. תהליך יצירת הספר נעשה יד ביד עם משפחות הנופלים שהציעו, אישרו את הכתוב, ושיתפו בסיפורים רבים שמפורסמים לראשונה. באחת השיחות אמר להם אב שכול: "אני לא בטוח שהוא היה רוצה שנשתף את זה. אבל יודעים מה? אם יש לו בעיה, שיבוא ויגיד".
 

 

סיפור כתיבת המכתב הוא חלק בלתי נפרד מהספר. לצד כל מכתב מופיע רקע ככל שניתן היה לאתר: מתי הנופל בחר לכתוב, היכן היה, ומה עבר עליו באותם רגעים. למי הוא סיפר על המכתב? כיצד הוא הצפין אותו? יש לוחמים שכתבו בהפוגה קצרה בשבעה באוקטובר בין הקרבות הקשים בעוטף. יש כאלה שכתבו רגע לפני שאספו מהם את הטלפונים לקראת הכניסה הקרקעית לעזה, כשהרגישו שזו ההזדמנות האחרונה. יש לוחמים שכתבו בפנקס בלב רפיח, אחרי שאיבדו חבר קרוב. יש מי שכתב לקראת מבצע מורכב לחילוץ חטופים, וסיפר שהוא מודע לסכנה ומוכן לשלם את המחיר. והיו גם רבים שלא כתבו מכתב במשך חודשים ארוכים והחליטו לכתוב אותו רק ימים ספורים או אפילו שעות בודדות לפני שנפלו בקרב, כאילו ידעו.
 

 

בספר מופיעים מכתביהם של: אביב ברעם, אביעד ניימן, אורי אשכנזי, אוריה איימלק גושן, אוריה יעקב, אייל טויטו, איתי יהודה, איתי עמר, איתי פריזט, איתן קופלוביץ, אלון סקאג'יו, אלחנן קלמנזון, אסף מסטר, אפרים יכמן, ארז מישלובסקי, בן זוסמן, בן פלח, גלעד ניצן, דניאל טואף, דניאל קסטיאל, יאיר רויטמן, יהונתן דויטש, יואב מלייב, יונתן דין חיים, יוסי הרשקוביץ, יוסף גיטרץ, יפתח יעבץ, ירון ציטיז, לביא ליפשיץ , לירון שניר, מארק קונונוביץ', מתן וינוגרדוב, נדב כהן, נווה אסולין, ניר חדד, סופיאן דגש, עדי ברוך, עדי דנן , עדי ליאון, עדן פרוביזור, עומרי שורץ, קאמיי אחיאל , רועי דאוי, רועי נגר, ריף הרוש, שהם בן הרוש, שחר פרידמן, שי ארווס ושמעון אסולין זיכרונם לברכה.
 

 

בנוסף למכתבים ולסיפורי המכתבים שלובים טקסטים שנכתבו על ידי אמנים ואנשי רוח במיוחד עבור הספר: נשיא המדינה יצחק הרצוג, אשכול נבו, צרויה שלו, איריס חיים, אביתר בנאי, אבי יששכרוף, הרבנית ימימה מזרחי, רוביק רוזנטל, הרב תמיר גרנות, אבישג שאר-יישוב, אבירן אלפסי, צור ארליך, מיה טבת דיין וצבי בן מאיר.
 

שלמה קווס הוא קופירייטר וסטדנאפיסט. רחלי פלנט-רוזן היא עיתונאית ויזמת חברתית. בשבעה באוקטובר דוד של שלמה, עמרם אלון טולדנו הי"ד, נרצח בשדרות בידי מחבלי חמאס. את רחלי ליווה פחד יומיומי כשבעלה נתאי, אחיה וקרוביה לוחמים בעזה ובלבנון. בכל יום בעבודתה העיתונאית היא ליוותה משפחות שכולות. האישי והלאומי התערבבו. כל המחיצות קרסו. הספר נבע ממעמקיהם. "במהלך העבודה על הספר שאלו אותנו מדי פעם, רגע, מטעם מי אתם, בעצם. אתם שייכים לאיזשהו גוף? ארגון, אגף הנצחה? וגם אנחנו שאלנו את עצמנו מדי פעם כשהיה קשה.

 

אנחנו באמת לא שייכים לשום גוף, סתם שני אנשים, אף אחד לא מינה אותנו לזה או הטיל עלינו את המשימה הזאת. ובכל פעם שהתלבטנו או נחלשנו, הדהדו בתוכנו המילים של רומי סוויסה בת השש משדרות, שבשבעה באוקטובר מחבלים רצחו את הוריה לנגד עיניה ברכב בו הסתתרה עם אחותה בת השלוש.

 

כשהגיעו המחלצים אל הרכב, רומי שאלה אותם: "אתם של ישראל?" ועלתה בנו התשובה: אנחנו של ישראל. זה הגוף שאנחנו שייכים אליו. את מחצית הרווחים ממכירת הספר אנו נתרום להנצחת הנופלים."