נפטר כתוצאה מעישון כבד ויוכר כחלל צה"ל

 

בפסק דינם של כבוד השופט גלעד לובינסקי זיו, פרופ' חנן מוניץ, ועו"ד גיל לבונטין, נקבע כי בשנת 1970, במהלך אימון תותחנים בשירות מילואים פעיל, נפצע המנוח בראשו, כשתרמיל של פגז פגע במצחו. בעקבות התאונה הוא הוכר כנכה צה"ל.

 

לדברי עו"ד אלמגור, על פי הספרות הרפואית, פעמים רבות פגיעת ראש מצחית עלולה לגרום לשינוי אופי קיצוני לקורבנותיה.

 

בתחילה נקבעה למנוח נכות בשיעור של 10 אחוזים, בגין פגיעה בגולגולת, ונכות בשיעור 10 אחוזים נוספים בגין "מצב שלאחר חבלת ראש", אולם בשנת 2009 שונה אופי נכותו, ונקבעה לו נכות בשיעור של 20 אחוזים בגין "הפרעת התנהגות ושינויים באישיות לאחר חבלת ראש". שינוי זה נערך בין היתר, בעקבות דיכאון ממנו סבל המנוח, שהוכר כסיבוך מאוחר של הפציעה במצחו.

 

בשנת 2010 אובחן אצל המנוח סרטן ריאות גרורתי, ובשנת 2013 הוא נפטר כתוצאה ממחלה זו, בגיל 65.

 

אלמנת המנוח פנתה לעו"ד אלמגור, אשר הגיש בשמה תביעה לקצין התגמולים במשרד הביטחון, להכיר בבעלה המנוח כחלל צה"ל, וזאת משום שהתקיים קשר סיבתי בין נכותו הנפשית לבין העישון האינטנסיבי שלו, שגרם לבסוף למותו מסרטן הריאות.

 

אלא שבמשרד הביטחון דחו את התביעה, וקבעו כי המנוח עישן עוד טרם פציעתו, ועל כן גם לא מתקיים קשר סיבתי בין פטירתו לבין נכותו משירות.

 

פסק הדין שניתן לאחרונה, התקבל לאחר יותר מעשר שנים של דיונים משפטיים, במהלכן הלך לעולמו המומחה שעל חוות דעתו ביסס משרד הביטחון את עמדתו. התביעה להכרה חודשה בהסכמת הצדדים, אך גם הפעם דחה משרד הביטחון את תביעת האלמנה, וזאת בהתבסס על חוות דעת חדשות.

 

גם על החלטה זו הגיש עו"ד אלמגור ערעור לבית המשפט השלום בראשון לציון, המשמש כערכאת ערעור להחלטות קצין התגמולים.

 

פסק הדין, שהתקבל בימים אלה, נסמך הן על עדותה של אלמנת המנוח, הן על חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים, ובעיקר על חוות דעתו של ד"ר דני פישר, מומחה בפסיכיאטריה, שמונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט.

 

בפסק דינם קבעו השופטים, כי אין מחלוקת בנוגע לכך שהמנוח נפטר מסרטן ריאות עקב עישון כבד, והשאלה העומדת לדיון היא האם קיים קשר סיבתי בין נכותו המוכרת של המנוח לבין העישון, שגרם לסרטן הריאות שממנו נפטר.

 

בעדותה סיפרה אלמנת המנוח, כי הכירה את בעלה, כשהיה בן 18 ושירת כחייל בשירות חובה. לדבריה, כבר אז עישן, אם כי סיגריות בודדות בלבד.

 

לדבריה, לאחר פציעת בעלה הוא השתנה מהקצה אל הקצה, ובין היתר החל סובל ממצבי רוח משתנים ומעצבנות יתר, עד ששקע בדיכאון עמוק. לדבריה, בשל מצבו הנפשי הקשה הוא נהג להתפרץ כלפי הסובבים אותו באופן תדיר, הפסיק לעבוד וישב בבית בחוסר מעש.

 

באשר להרגלי העישון של המנוח, העידה האלמנה, כי כמויות הסיגריות עלו בהדרגה, כשב-20 השנים האחרונות לחייו, הוא עישן יותר משתי קופסאות ביום, ומעולם לא ניסה להפסיק לעשן.

 

באי כוח משרד הביטחון ניסו לערער על אמינותה של האלמנה, לאחר שהציגו רשומות רפואיות, לפיהן כעשרה חודשים לפני מותו, הפסיק המנוח לעשן. האלמנה טענה כי רשומות אלה אינן מדויקות, וייתכן שבעלה המנוח ניסה להפסיק למשך תקופה קצרה אך נשבר, משום שעד לימיו האחרונים הוא לא הפסיק לעשן סיגריות.

 

לדברי האלמנה, "הוא לא ממש הפסיק ועד יומו האחרון בהוספיס בצער רב, גם כל בוקר שמנהלת בית החולים הייתה נכנסת לביקור ושואלת מה שלומו, תמיד הוא היה עם סיגריה ביד. אז עד השנייה האחרונה שהוא חי הסיגריה, כשנפלה לו מהאצבע אני ידעתי שזה יומו האחרון. הוא ניסה להפסיק אבל הוא לא יכל".

 

לאחר שמיעת גרסאות הצדדים, קבע הרכב השופטים, כי עדותה של האלמנה מהימנה עליו, ופסק כי אין עוררין על כך שטרם הפציעה המנוח עישן כמות מעטה של סיגריות, והכמות הלכה וגדלה במהלך השנים שלאחר הפציעה.

 

גם הפסיכיאטר ד"ר פישר, המומחה שמונה על ידי בית המשפט, קבע בחוות דעתו הרפואית באופן חד משמעי, כי פציעתו של המנוח הסבה לו הפרעות נפשיות קשות, שגם גרמו לו להגדיל באופן ניכר את כמות הסיגריות אותן עישן מדי יום, וגם הפחיתו באופן משמעותי את סיכויו להיגמל מעישון.

 

לדברי המומחה, אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות מסוג זה, נוטים לטיפול עצמי, ומגבירים את השימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים ממכרים.

 

בנוסף, ציין ד"ר פישר את הקשר בין כמות הסיגריות הנצרכות, לבין הסיכוי ללקות בסרטן הריאות. לדבריו, על פי הספרות הרפואית, לכמות הסיגריות קיימת השפעה ניכרת על הסיכוי ללקות בסרטן הריאות, אך השפעה זו לינארית, בעוד שלמשך הזמן בו אדם מעשן, קיימת השפעה חמורה ומתגברת בצורה מעריכית, וככל שאורכת תקופת העישון, כך הסיכוי ללקות בסרטן הריאות הופך לגדול באופן משמעותי.

 

בסיכום חוות דעתו העריך ד"ר פישר, כי בשל ההפרעות הנפשיות מהן סבל המנוח, הסבירות כי ימשיך לעשן עד סוף ימיו עמדה על 70 אחוז, לעומת 50 אחוז אצל מעשן ללא הפרעות נפשיות. "למנוח היו יותר כוחות שמשפיעים עליו להשתמש בסיגריות ופחות כוחות שמונעים זאת ממנו או מאפשרים לו להיגמל".

 

בחקירתו בבית המשפט, עומת המומחה עם העובדה כי המנוח מעולם לא ניסה להיגמל מעישון. על כך השיב, כי ההפרעות הנפשיות לא רק שפגעו ביכולתו להפסיק לעשן, אלא אף גרמו במידה ממשית לאי רצונו להיגמל מעישון.

 

השופטים מביאים בפסק דינם חלק מעדותו של ד"ר פישר: העד, ד"ר פישר: "טוב. כלומר, לא יודע כמה אנשים מנסים להיגמל אחרי מספר שנים כזה קצר. עכשיו, הוא גם לא ניסה, שוב, אני מנסה להסביר, לא שיש לי, מכיוון שהוא לא יכול היה גם לנסות. הוא נזקק לזה, הוא מתעורר בלילה, מה שעושה, מדליק סיגריה. מצבים כאלו הוא היה באמת מכור, תלוי בזה. בגלל, גם בגלל או בעיקר בגלל התסמינים הנפשיים שנגרמו מהפגיעה שלו, לדעתי".

 

כב' השופטת לובינסקי: "אז אדוני אומר שהפגיעה גם השפיעה על היכולת או הרצון והיכולת לנסות, לא רק להצליח?"

העד, דייר פישר: "כן"

 

בפסק דינם החליטו השופטים לאמץ את חוות דעתו של ד"ר פישר, וקבעו כי לנכותו המוכרת של המנוח הייתה תרומה ממשית לעישון שלו, הן מבחינת אורך התקופה שבה עישן והן מבחינת כמות הסיגריות שצרך. "הערעור מתקבל", קבעו השופטים, "ונקבע כי מתקיים קשר סיבתי בין נסיבות פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת".

 

על משרד הביטחון השית בית המשפט לשלם לאלמנה שכר טרחת עורך דין בסכום של 12,500 שקלים, בתוספת החזר מלא בגין חוות דעתם של המומחים מטעמה ושל המומחה מטעם בית המשפט.  

 

לדברי עו"ד יואב אלמגור "להכרה בתובעת כאלמנת צה"ל קיימת משמעות רבה, לא רק כספית, אלא גם מורלית. בית המשפט הביא בחשבון את טיעונינו המשפטיים לגבי התרומה של העישון למחלתו של המנוח, ונתן ביטוי לסבל הגדול של האלמנה במשך עשרות שנים בתמיכה בבעלה. מדובר בפסק דין חשוב שיסייע רבות לבני משפחות של נכי צה"ל, המתמודדים עם הנכות ועם השלכותיה, לעיתים לא פחות מהנכים עצמם".

 

עו"ד יואב אלמגור קישור מייצג נפגעי גוף, נכי צה"ל, נפגעי איבה, נפגעי תאונות עבודה ותאונות דרכים ונפגעי רשלנות רפואית, בוועדות רפואיות של אגף השיקום במשרד הביטחון ושל הביטוח הלאומי ובבתי המשפט.