מפרשת השבוע וירא
הפרשה מתחילה במילים הבאות וירא אליו (לאברהם אבינו) אלוהים באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום הים, מצפה לאורחים, אברהם מבחין באורחים, ואץ רץ אל אוהלו, הוא מציע להם רחיצת רגלים, מנוחה וארוחה כיד המלך.
אברהם מהר מאוד מגלה, כי הפעם אין מדובר בסתם אורחים. אלו מלאכים שנשלחו לבצע שלוש משימות.
מלאך אחד מחולל נס רפואי להחלמתו המיידית של אברהם; לאחר שנימול, מלאך שני מבשר על לידתו הניסית של יצחק, בזקנותם של שרה ואברהם, בעוד שנה בדיוק, ומלאך שלישי יבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי 'הפיכת' סדום ועמורה; בהיותם חוטאים שהגדישו את סאת החטאים.
כששומע אברהם, על גזר דינם של' אנשי סדום ועמורה, להפוך את ערי סדום ועמורה לעיי חרבות הוא נעמד לפני ה' ללמד זכות ולבקש עליהם רחמים, לבסוף נאלץ להשלים עם מר גורלם, לעת ערב מגיעים המלאכים לסדום ופוגשים את לוט המשמש כמנהיג וכשופט בעיר. לוט, אחיינו של אברהם ומושפע מדרכו, מזמין את האורחים אל ביתו. משנודע הדבר בעיר, פורצת סערה, הכנסת אורחים בסדום?!
המלאכים מצווים על לוט לכנס את כל משפחתו, לארוז מעט מיטלטלין ולהתכונן למילוט מן העיר העומדת להיחרב. אשת לוט, שמביטה לאחור בזמן המנוסה בניגוד לציווי המלאכים, הופכת לנציב מלח.
אברהם מחליט להעתיק את מגוריו לגרר, בתחום שלטונו של המלך אבימלך. כמו בעת ירידתו למצרים, טוען אברהם כי שרה אחותו, אבימלך קורא לאברהם וטוען כלפיו על כך שלא אמר כי שרה אשתו. אברהם מסביר כי לא שיקר, שכן שרה אומנם בת אחיו, ומסביר מדוע לא הציג אותה כאשתו. אבימלך מתרצה ומעניק לאברהם כל טוב ומציע לו לשבת בארצו כאזרח-כבוד.
כהבטחת המלאךכאמור, חולפת שנה, ושרה יולדת בן לאברהם בן מאת השנים. על פי ציווי ה' קורא אברהם לבנו יצחק. בהגיע הילד לגיל שנתיים, עורך אברהם משתה גדול כהודיה לה'.
שרה אינה שבעת-רצון מהקירבה בין יצחק וישמעאל ומההשפעה השלילית של זה האחרון על בנה. היא אינה רוצה את ישמעאל בבית ודורשת מאברהם לגרשו. אברהם מתקשה לגרש מן הבית את בנו הגדול, אך ה' מצווה עליו לשמוע בקול שרה. ה' מסביר לו כי יצחק, הוא יהיה ממשיך דרכו, אך גם לישמעאל צפוי עתיד. וכך עוזבים הגר וישמעאל בנה את הבית ויוצאים אל המדבר. לאחר זמן כלים המים שנתן להם אברהם. הגר מניחה את בנה בין השיחים ומתרחקת בחוסר אונים, כדי לא לראות בצערו ובמותו של הילד. מלאך ה' מתגלה אליה ומכוון אותה אל באר מים ממנו היא משקה את בנה. הוא גם מבטיח לה כי בנה יגדל וממנו יקום עם גדול.
אבימלך מגלה את גדולתו והצלחתו האלוקית של אברהם, ומעוניין לכרות עמו ברית לדורות. הוא מגיע אליו עם פיכול שר צבאו . אברהם מסכים, וכורת עם אבימלך ברית לדורות. על שם השבועה שנשבעו, נקרא המקום באר שבע. אברהם מקים שם מרכז גדול לאורחים ולהפצת שמו וגדולתו של ה' בפי כול.
המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה ג) אומרת שאברהם אבינו התנסה בעשרה ניסיונות. הרמב"ם מונה אותם: 1"לך לך מארצך". 2. הרעב שהיה בארץ ואברהם הוכרח לרדת מצרים. 3. בהילקח שרה לבית פרעה. 4. מלחמתו עם ארבעת המלכים. 5. בקחתו את הגר לאשה לאחר שלא נולד לו ילד משרה. 6. ברית המילה בזקנותו. 7. לקיחת שרה לבית אבימלך. 8. גירוש הגר. 9. הרחקת בנו ישמעאל. 10. עקידת יצחק,
לפי הנאמר לגבי 'עקדת יצחק'- ה' מחליט לנסות את אברהם בעוד ניסיון אחד אחרון. מטרת הניסיון לחזק את הקשר בין אברהם וזרעו לבין הקב"ה ולהרבות את הזכויות שיעמדו להם לדורי דורות. ה' מצווה על אברהם לקחת את יצחק אל הר המוריה ולהקריבו שם לעולה.
למרות הקושי, אברהם אינו מהסס. הוא משכים בבוקר, חובש בעצמו את חמורו, נוטל עמו את אליעזר עבדו ואת ישמעאל, ויחד עם יצחק הוא צועד לכיוון הר המוריה. לאחר שלושה ימי ההליכה מבחין אברהם במקום המיועד מרחוק. הוא מצווה על המלווים להישאר עם החמור, מניח על כתפי יצחק את עצי המבוקעים נטול את אבן האש ואת המאכלת, והשניים ממשיכים בדרכם. יצחק שואל את אביו היכן השה לעולה, ותשובתו כי הדבר נתון בידי ה', הוא מבין את העומד להתרחש, אך ממשיך בדרך באמונה איתנה אמונת באביו.
במקום המיועד על פי ציווי ה', מקים אברהם מזבח, עוקד את יצחק על גביו ונוטל את המאכלת כדי לשחוט את בנו. באותו רגע קורא אליו מלך האלוקים ומצווה עליו לעצור. אברהם מעלה על המזבח איל מזדמן תחת בנו. ה' נשבע לאברהם שזכר מעשהו הגדול יעמוד לו ולבניו לנצח.
אברהם שב לבאר שבע ומתבשר כי גם משפחת אחיו נחור גדלה בינתיים. בין שאר בניו של נחור גם בתואל שממנו נולדה רבקה, רעייתו לעתיד של יצחק.
נקודות התייחסותי מהפרשה. אינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה ומשתמש בה. נאמר בפרשתנו", וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל...ואץ רץ להזמינם אל אוהלו. והוא מציע להם 'רחיצת רגלים', מנוחה וארוחה. הזריזות לדבר מורה על חשיבותו. במושגים היום אתרגם זאת המדובר לאותם אנשים שתמיד לנגד עיניהם השאלה: אולי מישהו צריך משהו...וידו אינה משגת, והוא מגיש את תמיכתו.
אברהם מלמד אותנו דבר שהוא צורך מאוד קריטי אנושיות. בגלל העידן הטכנולוגי שבו אנו חיים אנחנו אמורים לנהל מערכה רצינית למען 'האנושיות'. כך לדוגמא בהרבה מקרים, אם היו עוברים לידנו שלושה אורחים לא היינו שמים לב, 'כי אנחנו בסלולרי'.
כוונת התורה שכתבה פעמיים את המילה "וירא" ה"וירא" השני בא ללמדנו, שאברהם התבונן לראות האם האורחים שבאו לקראתו נצרכים להכנסת אורחים וצדקה; הוא לא חיכה שהם ידפקו על דלת אוהלו לבקש צדקה, אלא ברגע שהוא נשא את עיניו "וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים", מיד "וַיַּרְא," התבונן לראות האם הם צריכים אוכל ושתייה, הבין שאולי הם זקוקים לעזרה "וַיָּרָץ לִקְרָאתם כשאברהם הפציר בשלושה עוברי האורח שיסורו לביתו ויסעדו את ליבם כנאמר" ואקחה פת לחם וסעדו לבכם".נשאלת השאלה מדוע לא מר כמתאים יותר "ואתנה (לכם) פת לחם". אלא כאשר אדם נותן מלחמו לאחרים, יותר משהוא נותן הוא מקבל, הוא נותן לחם גשמי, ומקבל שכר רוחוני!! מוצא את אושרו!.
לאחר שאברהם הכין ארוחה משובחת לשלושת אורחיו"סעודת מלאכים למלאכים". הבינו המלאכים את הנאמר על ידי חז"ל ש " לעלם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו"שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו" שנאמר: "ולאברהם הטיב בעבורה", בעבור שרה אשתו. וכיון שכך שאלו המלאכים את אברהם "איה שרה אשתך" ברצונם היה להודות לזו שבגינה הברכות.
הפירוש הפשוט לנאמר "ואברהם ושרה באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים " הוא, שאין סיכוי לילד בהיות אברהם בן מאה ,ושרה בת תשעים, אין זוג שכזה יכול להוליד ילדים. פירוש אחר מספר לנו שהשניים שמרו על נעורי נצח!! ואברהם ושרה זקנים, באים בימים שבאים מדי בוקר לים, והים לכאורה מעניק לבני האדם נצח כנאמר "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים"(תהלים ל"ד).
הניסיון שנתנסה בו אברהם אבינו 'עקדת יצחק' היה הקשה מכולם והגדול שבהם ה' מצווה על אברהם לקחת את יצחק אל הר המוריה ולהקריבו שם לעולה; מה התועלת שהייתה יכולה לצמוח מזה?. אף-על-פי שלכאורה לא היו בו שום תועלת. הניסיון הזה נחשב שיא של מסירות נפש. המאמינים אומרים שזכותו של אברהם אבינו עומדת לנו בכל הדורות. כשאדם מוסר את נפשו למען אמונתו, יש בכך תועלת מסוימת קידוש שם שמים.
נשאלת שאלה למה עקדת יצחק נחשבת ניסיון לאברהם ולא ליצחק, מדוע לא מגיע גם ליצחק פירגון על מסירותו, נראה שהתשובה היא אדם דואג בדרך כלל על ילדיו פי אלף ממה שהוא דואג לעצמו דוגמה לכך במיוחד בימי המלחמה דהיום בלחימה, במרצחים,שילדינו מוכנים ולצערנו גם נותנים את נפשם וגופם למען המולדת למען "פדיון שבויים" של החטופים.