קרב הדרוזים בארץ ישראל שנחרט בדפי ההיסטוריה

מלבד היותו מפקד הגדוד הדרוזי, מונה שכיב והאב גם למפקד אזור חיפה.

מטוסים הטילו כרוזים בהר הדרוזים שקראו לדרוזים להתגייס, בתארם את "התעללות היהודים בדרוזים בארץ ישראל".

קשיים כלכליים עודדו אנשים להיענות לווהאב, וליחידתו הצטרפו גם עריקים מן הצבא הסורי, פושעים שנמלטו מהמשטרה והרפתקנים. מיום בואו ארצה לא ביצע הגדוד שום פעילות צבאית נגד היהודים, עד 12 באפריל  1948 קרב רמת יוחנן, בשבוע זה כשל ניסיונו של מפקד “צבא ההצלה” הערבי, אל קאוקג’י, להבקיע עם צבאו מהשומרון לכיוון חיפה.

אל קאוקג’י נבלם בידי ההגנה בקיבוץ משמר העמק ושלח מברק לשכיב והאב , בו הוא משווע לעזרתו, בזו הלשון: “אל בני מערוף הדרוזים הנכבדים! הנני פונה אליכם, אני במצוקה אם לא תחלצו לעזרתי תלונתי לאלוהים” .

שכיב והאב נענה לבקשתו והורה לחייליו לצלוף מהכפרים הנטושים הושא וכסאיר על חברי קיבוץ רמת יוחנן, שעבדו בשדות המשק ועסקו בבניית בריכת מים.

אסמאעיל קבלאן שימש בקרב זה כסגן מפקד פלוגה והתמקם עם אנשיו בכפר הנטוש הושא.

קבלאן סיפר: “עלינו במעלה הגבעה והסתערנו על היהודים כשבפינו שירת הקרב של הדרוזים, חייל יהודי זרק עלינו רימון והגענו לקרב מגע. מששמעו היהודים את הצעקות, ברחו לתוך הגיא המוביל לכפר עטה, ב-16 באפריל כבשו יחידות ההגנה את הושא וכסאיר והדפו תשעה ניסיונות של הגדוד הדרוזי לכבשם מחדש".

אסמאעיל קבלאן: "במהלך הקרבות ספגו הדרוזים שלושים הרוגים ו 60 פצועים, המפלה ציננה את התלהבותם של הדרוזים להתעמת עם היהודים".

"ח'ליל קנטאר, שהגיע מהר הדרוזים לעוספיה ב 1947 נשלח בידי לביב אבו רכן וגיורא זייד ז"ל לשפרעם כדי לתאם פגישה בין קצינים דרוזים מגדודו של שכיב והאב לבין נציגי ההגנה".

"קנטאר נועד עם ששה קצינים דרוזים, ביניהם אסמאעיל קבלאן, והצליח לשכנעם להיפגש בחסות החשיכה עם נציגי ההגנה ונכבדים דרוזים מהכרמל".

"ב 20 באפריל הוא הובילם למקום מפגש, תחת עץ אלה עתיק ליד הכפר הנטוש הושא, ולפני חצות נפגשו שם עם גיורא זייד. הם צעדו לעבר רמת יוחנן , שם המתינו להם שני ג'יפים ליד השער הבחינו הדרוזים בבחורה חובשת קסדה ורובה בידה. קבלאן התרשם מאד ואמר למלוויו שאם אישה ממלאת תפקידי שמירה, לעולם לא יובס הצבא היהודי. משם הוסעו לקריית עמל. שם, במסעדה קטנה ליד הדואר, נפגשו עם משה דיין, יהושע ( ג’וש ) פלמון , אמנון ינאי , גיורא זייד , שיח ’ לביב אבו רכן וג’דעאן עמאשה ללא ידיעתו של שכיב והאב".

לביב אבו רכן ז"ל פתח את הפגישה באומרו שהדרוזים בארץ ישראל ואלה שהגיעו מהר הדרוזים רוצים לחיות בשלום עם היהודים. משה דיין תמך בדבריו, אסמאעיל קבלאן, הבכיר בקרב הקצינים הדרוזים, תהה כיצד ניתן לעשות הסכם עם היהודים כל עוד לא נקברו חללי הקרב הדרוזים".

"משה דיין השיב: “היה לי אח אחד "זוהר זוריק" דיין, אמי כבר זקנה ולא ייוולדו לי אחים, היות שאתם מוכנים לבוא עמנו לידי הסכם, אני מוחק את דם אחי מהחשבון, הקצינים הדרוזים התרשמו מאד מדברים אלה, והציעו לערוק עם אנשיהם ולהתגייס להגנה, אך מפקדת ההגנה דחתה את הצעתם".

"בפגישה שנייה חזרו בהם הקצינים הדרוזים, ובראשם אסמעיל קבלאן מתוכנית העריקה, ובמקומה הציעו לפעול בשירות ההגנה מאחורי קווי הערבים, הוסכם שהם יבצעו פעולות חבלה בין ראמה לפקיעין, ויעודדו עריקה בקרב חיילי הגדוד".

למרות הסיכום, פעולות החבלה לא בוצעו, היה צורך להיפגש גם עם שכיב והאב כדי לשכנעו להצטרף להבנות שהושגו עם קציניו. בתיווכו של צאלח ח’ניפס הסכים והאב להיפגש עם אנשי הש”י. הפגישה התקיימה ב 9 - במאי 1948 בביתו של צאלח חניפס בשפרעם".

"שני הצדדים התחייבו להפסקת אש, וסוכם כי והאב ואנשיו ינסו להשתלט על הגליל המערבי. מאחורי הדברים הייתה כוונה פוליטית של שני הצדדים ליצור אזור דרוזי עצמאי בגליל המערבי, שעל פי תוכנית החלוקה של האו”ם היה שייך למדינה הערבית. אזור חיץ דרוזי בגליל המערבי בעקבות הפגישה החלו שכיב והאב ושיח’ ג’בר מעדי לנהל תעמולה גלויה בעכו ובכפרי הגליל המערבי, זאת כדי שתושביהם ידרשו ממפקדת “צבא ההצלה” הערבי לצרף את האזור לתחום פיקודו של מפקד הגדוד הדרוזי. שהותו של הגדוד הדרוזי בגליל חוללה התעוררות לאומית סוערת בקרב הדרוזים בארץ ישראל".

"אף שהוא לא היה צבא דרוזי רשמי, ואף שהורכב מאנשים מפוקפקים, ראו הדרוזים בגדוד כוח צבאי שיצר הזדמנות פוליטית לכינון מובלעת דרוזית עצמאית סלטאן אל אטרש. אישר לגייס אנשים בהדגישו שלא יהיה זה גיוס דרוזי רשמי".

הפרסום של המרכז למורשת המודיעין, אתר הנצחה ממלכתי לחללי הקהילה שפרסם את סיפורם של לוחמי העדה הדרוזית  במלחמת השיחרור