שבירת שתיקה

29 שנה חלפו מאז שנולדתי, כן; גדלתי די מהר ואני כבר לא ילד, אני מבין קצת במה שמתרחש סביבי ובעיקר מבחין בדברים המשתנים בחלוף השנים.

29 שנים אני מדקלם את המילה "ברית דמים" או לחלופין "ברית חיים"; אימרות שלא הפסקנה להיאמר בכל פעם שנרצח עוד חייל דרוזי. אימרות שבאות להפגין הזדהות עם העם הדרוזי, זה שבעיני נהיה אומלל, מסכן ומאוד כואב לשמוע את סיפורו.

בחלוף השנים חוויתי לא מעט טלטלות, איבדתי חברים אמיתיים, אנשים קרובים לליבי, בני משפחה ויקרים, אבל דבר אחד לא איבדתי- את המצפון שלי, את הערכים שאותי עיצבו ואת החינוך שקיבלתי עוד מילדותי.

שמעתי פעמים רבות סיסמאות, ביטויים והתבטאויות שתפקידן לחזק ולהדק את הקשר הקיים עוד טרם קום המדינה בין הדרוזים ליהודים, באירועי תרפ"ט, מלחמת העולם השנייה, העצמאות, הקמת המדינה ומלחמות ישראל- ערב השונות, כל אלה היו בגדר סימן לנאמנות חסרת העוררין בין שני עמים אלה- אלא שהם נותרו שם, במעמד הסיסמאות וההגדרות.

ראו לאחרונה דגלי העדה הדרוזית מונפים ברשויות ובערים השונות, "בדיחה", קונים אותנו שוב ביריעת בד ומשתיקים את קולו הרועם של העם שדורש שוויון הזדמנויות, שוויון בחיים נורמלים, ובבסיס כלכלי יציב.

אינני נגד הנפת דגל; למען האמת זה מרגש, הפגנת הסולידריות חשובה מאוד, אבל אני רוצה לראות אותם אלה; באים יחד איתי, לתבוע זכויות ושוויון, או שלפחות "שדרוג" בזכויות שלא ייתכן שאני, ואותו מחבל שרצח לפני מספר ימים- נהיה שווי זכויות!!

זה אבסורד; זה לא מתקבל ובעיני יש מקום והרבה מה לעשות ולתקן למען זכויות העם הדרוזי שעשה, נתן והקדיש את היקר למען ביטחון כולנו- ואינני קושר בין שירות במערכות הביטחון לבין זכויות שצריך לקבל- אלא בין זה שמחבל שרצח אנשי כוחות הביטחון מקבל זכויות בדיוק כמוני- אני, שרצחו אותי, את בני, אחי, בן דודי ואת אבי.

די להפקרות של העדה הדרוזית, תזדהו איתי בעשייה למען זכויות, לא ביריעת בד שלא שווה 100 שקלים, בזה שמגיע לי קצת מעבר, שאני זכאי לחיות בצורה שונה וברמת חיים אחרת, זה מגיע לי כמו שמגיע לכולנו- רק שלא ייתכן שזה יהיה דומה למחבל שרצח או לבני משפחתו.