סטודנטית שנחשפה לעולם, לתרבויות שונות

אני בחורה בת עשרים עוד מעט, סטודנטית שנחשפה לעולם, לתרבויות שונות, לאנשים שונים, והתמכרה לעולם בו הם חיים. בחורה שרוצה לחוות את החופשיות שיש להם, את העצמאות, ואת הביטחון העצמי. אך לא רוצה לאכזב.

מתחילים איתי ביום לא פחות מעשרה בחורים, שכיף לי לראות אותם מחזרים אחריי. זאת תחושה שמעולם לא הייתה לי עם אף גבר דרוזי. ברור, הרי אין לי את היופי הדרוזי שכולם מחפשים, אני לא בהירה, ואין לי עיניים כחולות.

הורגת אותי ההרגשה הזאת שבכל פעם אני מסרבת לבחורים שכל חיי חלמתי להיות איתם, רק בגלל היותם יהודים. והדבר המצחיק בכל הסיפור? שבחורים דרוזים לא טורחים להסתיר את המערכות יחסים שלהם עם יהודיות, לא משתדלים לחסוך מאיתנו את הנשיקות והחיבוקים שלהם מדי בוקר.

ההרגשה הזאת שאת חיה בחברה שאת לא מרגישה טיפת שייכות כלפיה, ההרגשה שאת כלואה בתוך כלוב שנמצא בכפר שמעולם לא התחברת אליו, עם אנשים שאף פעם לא סבלת את הדיבור שלהם, את המנטאליות שלהם, אנשים שהכלים הבודדים שיש להם זה לשון הרע והרכילות.

תמיד רציתי לשים מכנסיים קצרים וללכת לאיזושהי מסיבה, להשתחרר קצת, לקבל תשומת לב (הרי כל בחורה רוצה ומחפשת תשומת לב). להרגיש את מה שהבחורים שלנו מרגישים כשהם הולכים לאיזשהו בר או מועדון. אני לא אשתה, מבטיחה! הרי זה תמיד הגעיל אותי. רק רציתי ליהנות מהמוזיקה והאווירה.

הכרתי בחור יהודי, שאף בחור לא נתן לי להרגיש את מה שהרגשתי איתו. ושלא תבינו לא נכון, זה לא שלא ניסיתי, ידעתי שאני עושה "טעות", ולא רציתי לבחור בדרך זו רק בשביל המשפחה המהממת שיש לי, שאני מוכנה למות למענה.

הם נתנו לי הכול, שאני אעשה להם בושות? שאני אקבור אותם ועודם בחיים? שאני אגרום לעידה שלמה להסתכל עליהם, לזלזל בהם, ולהאשים אותם? זה לא שמאז שהגעתי ללימודים המחשבות שלי השתנו, אני הרגשתי את הרצון הזה בלהיעלם מפה מאז שהייתי בת חמש עשרה נראה לי.

לא רציתי שזה יקרה ניסיתי להתאפק, להכיר בחורים דרוזים אך לא יכולתי להתחבר ולהתאהב, באמת שניסיתי. וכל מי שסביבך מחכה שתכירי את הנסיך הזה שיבוא לבקש את ידך, לרופא או המהנדס הזה שתביאי למשפחה. ובינתיים כל הרופאים והמהנדסים לא שמים עלייך, בעצם הם כן אבל לא מחפשים בינתיים משהו רציני כי הם עדיין לומדים. ומחזרים אחרייך ומשגעים אותם בפייסבוק רק הטמבלים חסרי החיים. ולמה לי להתפשר? אני מלומדת, משכילה, נראית טוב בעיניי, ובעיניהם של רבים.

אולי לא דרוזים, אבל כל היהודים חושבים שאני אחת השוות שראו אי פעם. שלא תבינו לא נכון, למרות כל הסביבה המפתה שאני חיה בה, אני מתאפקת ונגיעה קטנה לא מרשה, וכולם כבר מכירים אותי כאחת ששומרת נגיעה.

לא מתוך ערכים שגדלתי בהם ולא מתוך כבוד לעידה. הזעם והכעס הזה שיש לי לחברה שלנו, לא ניתנת לביטוי. כשאני רואה בחור דרוזי שקשה לו לראות אותי בטייץ, ושולח לי מבטים נגעלים כאילו אני איזה זולה, ואחרי שתי דקות רץ לחבק החברה שלו, ומאוחר יותר בערב ממשיך לאיזושהי מסיבה, נהנה משתכר לו, מעלה תמונות עם בחורות כמעט לא לבושות, וכולם מגיבים לו; איזה גבר, איזה מלך, תהנה...והערב מסתיים לו בביתה של אחת הבחורות מהמסיבה. בוקר אחרי זה ממשיך כרגיל כאילו כלום לא קרה, מסיים את השלוש שנים של התואר, חוזר לכפר ומתחתן לו עם "הטהורה והנקייה" הזאת שמגיעה לו.

אבל אם אותה טהורה הייתה מעיזה לעשות רבע ממה שהוא עושה היו הורגים אותה. לו היו הורגים גברים על כבוד המשפחה לא היו נשארים גברים בעולם, וזאת מציאות מעציבה.

משפחה זה דבר חזק, שלא הייתי רוצה לאבד בחיים. אבל מה עם החיים שלי? מה עם האמירה הזאת שחיים רק פעם אחת? מה יש לי לעשות בתוך עולם שלא נותן לי לממש את האהבה שלי! למה לחיות את השבעים שנים הבאות במקום שלא הייתי בוחרת להיוולד בו?

אני לא ממש יודעת מה לעשות, אני מרגישה שהגעתי למבוי סתום. ניסיתי להתאבד, הכול נראה לי שחור ומזויף, ואני מרגישה שאין לי מקום בתוך הסיוט הזה. אך לא הצלחתי מסתבר שאני חלשה מדי ופשוט לא מסוגלת.

עכשיו אתם בטח תרשמו לי תגובות של איזה זולה את, איזה זונה, הסוף הגיע, העולם עומד להסתיים, "אלקיאמה קרבית". נחשו מה! לא, הסוף לא הגיע, הוא לא קרוב אפילו. תשאלו את הסבתות שלכם מה קרה בדור שלהם, ולאיזה מצבים הגיעו. כן גם אז זה קרה. דברים שלא קורים היום יקרו בעוד עשר שנים.

אני לא זונה, לא זולה ולא כלום. אני לא יודעת איך זה מרגיש לחבק בחור חוץ מהאחים שלי, להבדל מהרבה בחורות שמסתתרות, משחקות אותה והן בעצמן מנוסות בהכל.

אפילו במערכות יחסים "הרציניות" שהיו לי, שההורים שלי ידעו מהן, ואמרו שזה בסדר, ותמכו, ואמרו לי שאני חייבת להיפגש איתו, לשבת איתו על מנת להכיר אותו יותר טוב, ולבדוק אם אנחנו מתאימים או לא, וששיחות טלפון זה לא רעיון אידיאלי לקשר. אבל זה אף פעם לא יצא לפועל, לא היה לי את האומץ הזה, תמיד פחדתי מה אני אגיד, איך אני אשב, איך זה יהיה וירגיש, ואיך הפגישה תסתיים.

כל הבחורים שדיברתי איתם אמרו לי שאני כזאת תמימה, ושזה דוחה אותם, אפילו ההורים שלי חושבים שאני צריכה לקחת צעד קדימה, ושמספיק עם הקשר הטלפוני הזה. אני מרגישה כל כך מזויפת, באלי לפעמים לצעוק להם שאני לא כזאת תמימה, שאני פשוט בחיים שלי לא חלמתי על להיות עם דרוזי, בטח ובטח לא להתחתן איתו. ולא התאהבתי אף פעם בדרוזי(חוץ מבחור אחד, שהחליט לשבור לי את הלב, ולהשאיר אותי מרוסקת שנה).

מה לעשות לא כולם מתחברים למקום בו גדלו, זה היה יותר קל אם הייתי בחור. לא טוב לו, קם אורז לו מזוודה ונוסע לדרום. מה לעשות שזה עיצבן אותי שההורים שלי בחרו במקומי למי להצביע בבחירות, שאפילו את זה לקחו לנו כי אנחנו חיים בחברה שחובתנו לתמוך בזה שאנחנו מכירים, אפילו אם אנחנו לא מאמינים בו...מה לעשות שאני חיה במקום בו אני לא יכולה לזרוק עלי מכנס, חולצה, ועקבים וללכת לחתונה. ולא כי אני לא אוהבת להתלבש יפה, פשוט כדי לחסוך את הסיוט הזה שכל דרוזית עוברת שבועיים לפני כל אירוע וכן שבועיים כי אחרת היא לא תספיק לקנות שמלה, להאריך אותה, להוסיף שרוולים, ולכסות את הגב.

לא את לא לובשת סתם, את חייבת להיראות טוב כדי שישימו עלייך. ובסוף את תיראי כמו איזה חרדית. כן אולי לכן זה עובד ויוצא פיקס, לי לא. אני מתביישת בסטייל שבו אנחנו מוכרחות לבחור. מה לעשות שכואב לי לראות שלבחורות ממעמד גבוה, הבחורות האלה שיש להם הורים עשירים ומעמד מכובד בכפר, שעשו כל מיני שטויות בתיכון בתור TEENS, וכולם רצו אותן. ולחלק מהבחורות אסור סתם ללכת ברחוב בשעה קצת מאוחרת כי את לא תרצי להישאר רווקה כול החיים. מה לעשות שאסור לי לטייל, מה לעשות שאסור היה לי להתנסות בדברים מעניינם אותי בתור נערה.

אני שואלת למה צריך שיהיה גבולות? שכל אחד יחיה בדרך שבה הוא יבחר, הרי הדת שלנו לא אמורה להכריח אף אחד, אז למה החברה שלנו עושה זאת? מזה גבולות! זה דברים שאנחנו יוצרים לעצמנו. לחלק מהבחורות ההורים עדיין לא מרשים להן ללכת לגור מחוץ לבית וללמוד, לי ההורים שלי מרשים לי לגור במרחק של שעתיים מהבית, אבל לא ירשו לי ללמוד בחו"ל, במרחק של שעתיים טיסה מהבית. אז איפה ההיגיון?

איך אתם חושבים שאני יכולה להתגבר על כול הפנטזיות שלי? אני באמת לא רוצה לעשות רע להורים ולאחים שלי, אבל אני לא יכולה יותר עם השקר הזה שמקיף אותי.

אני באמת רוצה שתגיבו ותייעצו לי, ותחסכו את הקללות שחשבתם להגיב כי אם תינתן לכם את האופציה לבחור, 90% אם לא מאה מהבחורות/בחורים לא היו בוחרים להיות פה. אז בבקשה תעזרו לי, ובלי לקלל. תודה.