הכל מצוברח אצלי
אני יכול להעיד על עצמי כדאם שמח מלא חיים ותמיד מחייך, לאחרונה הפכתי לאדם אחר לא מקשיב לא מרוכז ומלא בכעס על החיים ועל עצמי, האם אני בסדר?
איך שהדברים משתנים, איך שהחיים מתהפכים, הכעס הזה שממלא אותי ללא הרבה סיבות במיוחד, אבל בתוך תוכי אני לא רוצה עוד להיות איפה שאני, רוצה ללכת כי אני מרגיש שאני עושה לסביבה שלי לא טוב.
אני לא יכול לדרוש דברים כל עוד אני מדבר על דבר ובפועל קורה דבר אחר, כי אני חשוב שאני צודק ואחרים חושבים שאני סתם מגזים.
כל הדברים האלה כבר לא משנים אצלי כלום, אני בתוך תוכי כועס מאוד, כועס כי לפגוש את אלה שאתה אוהב שמחזירים לך תחושה של אשמה, אני אישית לא יכול לקבל את זה.
לאן ללכת ומה לעשות כאשר יש ילדים? את מי להעניש, את עצמי אותם ?, או להמשיך לסבול ולא להתייחס כי כבר הכל עובר לבד?.
אני שואל מה עם הרגש? מה עם החום והדאגה של כל אחד ואחד? האם גם על זה ניתן לוותר ?.
